Babycare_icon.png
Bmyguest.png
Bfit.png
Book_Banner1.jpg

סיפורי הלידה שלי - ההבדל בין לידה רגילה לניתוח קיסרי


ההבדל בין לידה רגילה ללידה קיסרית

סיפור הלידה שלי עם עילי - לידה רגילה:

13.09.15: "ביום שבת בבוקר קמתי עם כאב בטן מוזר כי הוא לא היה מהבטן אלא מלמטה. לא הבנתי שזה צירים. (זה היה דומה לכאב מחזור שקצת מגיע מהגב). אני המשכתי בעיסוקים שלי - הכנתי עוגת דבש עם תמרים, מאפינס דבש וקייקפופס תפוחים לקראת ערב ראש השנה. כל פעם שהיה ציר הלכתי לסלון קצת לקפוץ על הכדור פיזיו או שעמדתי במטבח ועשיתי סיבובי אגן עם נשימות עמוקות כמו שלמדתי ביוגה. עד הערב הכאב הזה חזר כל כמה דקות והתחזק. בערב כבר לא היה ספק שאלו צירים אבל עדיין לא רציתי לנסוע לבית חולים כי הם לא היו סדירים, כל 7, 10, 15 דקות... המשכתי לעשות כדור פיזיו, מסאז׳ים בגב, כדורי טניס, נשימות וקצת דמיון מודרך וככה נכנסתי למיטה לישון קצת. אז לישון כמובן לא הצלחתי כי הצירים הפכו ל7-8 דקות ובכל ציר קמתי ועשיתי קצת סיבובי אגן. הרגשתי ממש ״גיבורה״ ושאני מתמודדת עם זה בקלות :) הטלפון שכב לידי ובמשך הלילה ראיתי שזה הופך להיות סדיר כל 5-6 דקות וב03:30- הערתי את טוליק לנסוע לבית חולים כי הכאב התחזק. אספנו את אמא שלי ושמתי עלי את מכשיר הTens, להרגעת כאבי צירים כדי שבאוטו אוכל להמשיך להתמודד עם הכאב".

הגענו לליס (איכילוב) תוך 15 דקות וקיבלו אותנו ישר. האחות עשתה לי בדיקה וגינאלית (נכון לא הכי נעים בעולם), והייתה לי פתיחה של 4 וצוואר רחם מחוק 100%. לא האמנתי אפילו באותו רגע שאני מתחילה לידה. העלו אותי תוך דקות ספורות לחדר לידה.בזמן הצירים עשיתי קצת תנועות ונשימות. בשלב הזה עוד צחקתי והייתי ממש רגועה, לא דאגתי ולא פחדתי, הרגשתי שהכל זורם מה זה יפה. ביקשתי לעשות חוקן ואז מקלחת ואחרי שיצאתי התחילו לעשות לי את העירוי בשביל האפידורל. תוך 10 דקות הגיע המרדים ואמר לי להתיישב כפופה עם הגב אליו. לא אמרו לי שאפידורל זה כואב, אז קצת הופתעתי מהכאב. ואז שכבתי ושמנו לנו מוסיקה ״אניגמה״ ברקע, אני אכלתי חטיף אנרגיה וסוכריה על מקל. אחרי שעה-שעתיים המיילדת (שרה) ראתה שהמים עדיין לא ירדו והפתיחה התקדמה. אז היא החליטה לפוצץ לי את המי שפיר וזה דווקא לא כאב. ועל הדרך גם עשו לי קטטר. היא אמרה שיש לי המון פיפי וגם זה לוחץ לי על הרחם ותורם לכאב. בשלב הזה הצירים התחילו לכאוב קצת יותר כי כבר לא יכולתי לזוז בגלל האפידורל.טוליק עשה לי קצת תרגילים בשכיבה כמו Shake the baby וסיבובי רגליים אבל זה לא ממש השפיע כי הכאבים התחילו להתגבר. הגיעה המיילדת החמודה ואמרה לי לכופף את הברך אלי כדי לבדוק פתיחה. הפתיחה התקדמה תוך שעתיים מ4 ל7, חשבתי וואי איזה יופי זה ממש מהר, בקצב הזה תוך שעה שעתיים הוא כבר בחוץ. אמא שלי ואנטולי שיחקו בהימורים על שעות הלידה ומי קונה למי וויסקי. ובשלב הזה עוד קצת צחקתי :)אז לא! זה לא היה מהיר בכלל. בפתיחה של 8 התחילו לי צירי לחץ. וכאן התחילו הכאבים האמיתיים, עד פתיחה של 10 הצירי לחץ התחזקו וזה היה בלתי נסבל!!! כל פעם הוספתי אפידורל אבל המשכתי להרגיש את הלחץ הכואב הזה, השכיבה על הצד ממש לא עזרה, התהפכתי מצד לצד. וציר הגיע כל 2-3 דקות. כל ציר תפסתי את בעלי חזק חזק ועשיתי קולות של ״ששששש״ כי שרה אמרה שזה יעזור לתינוק לרדת. התחלתי להרגיש שכל דקה שעוברת היא כמו שעה. כששרה אמרה לי שעוד שעתיים שלוש כזה אני אלד - חשבתי שזהו, אני פשוט לא אוכל להתמודד עם הכאב הנוראי הזה!זה נמשך ונמשך ועברה שעה ועוד שעה, והוא לא ירד, עד שבאיזשהו שלב היא אמרה לי שאם אני לא אתחיל ללחוץ הוא לא ירד.

בשעה 12:00 היא שמה לי שמן שקדים והשכיבה אותי על הגב, פיסקה לי את הרגליים והתחילה בלידה. אמרה לי כל הזמן ללחוץ וללחוץ, ואת האמת כשהגיע ציר כואב כזה זה באמת עזר כשלחצתי, אבל הבעיה הייתה שהצירים היו נורא קצרים. הם הגיעו כל 3 דקות אבל נמשכו פחות מדקה והספקתי כל פעם לעשות בערך 3 לחיצות, וזה מה שעיכב אותו לצאת. כי כל פעם יצא קצת הראש ו3 לחיצות לא הספיקו אז הוא חזר. וככה בערך שעה, עד שהרגשתי את הראש שלו כבר תקוע לי בין הרגליים. בין ציר לציר ניסיתי לנוח אבל הרגשתי שנגמרו לי הכוחות, הייתי עם עיניים עצומות וחצי רדומה כבר, ולא היה לי מספיק כוח ללחוץ. שרה כל פעם אמרה ״הנה עוד לחיצה והוא בחוץ״ וכל פעם זה לא היה זה. אני נתתי את כל הכוחות שלי והרגשתי איך הכל נקרע... וכששמעתי את אמא שלי אומרת: ״באמת יש לו שיער בלונדיני״ פתאום לא האמנתי!ואז הגיעה מיילדת נוספת ולחצה לי חזק על הבטן ובעצם דחפה אותו החוצה, ופתאום הרגשתי גוף חם ונעים ששוכב אצלי בין הרגליים, שחימם אותי כמו חתול קטן, כזאת הרגשה נעימה :) בעלי חתך את חבל הטבור ואז שמו לי אותו על החזה והוא הסתכל עלי. אני זוכרת את הרגע הזה, הייתי ממש בשוקקקקקקק!!! לא הפסקתי להסתכל עליו ולבכות מרוב אושר, חיבקתי אותו חזק חזק ולא האמנתי שהוא שלי.ביום לאחר הלידה הרגשתי ממש מאושרת, למרות כל הכאבים וזה שלא יכולתי אפילו להרים את רגליים (עדיין השפעה של האפידורל) כל הזמן רציתי לבוא לתינוקיה ולראות את הפשוש הקטן.

אבל ביום השלישי כבר נורא רציתי הביתה! כל כך נמאס לי מהאוירה של הבית חולים, הכל עצבן אותי שם ופשוט רציתי הביתה! היה לנו קצת סרט עם האוכל, הלחיצו אותי שהוא לא אוכל מספיק וצריך להוסיף תמ״ל, אז דחפו לו בקבוק. גם אמרו שהוא ירד הרבה במשקל, כי הוא נולד 3335 ולאחר יומיים ירד ל2900. אז גם לשחרר הביתה לא ממש רצו. ואנחנו היינו לחוציםםםםםםםםםםםםם. מה שלא ידעתי, שכשנחזור הביתה זה לא יהיה כל כך פשוט כמו בבית חולים. שם טיפלו בו בתינוקיה ולי קראו רק כשהיה צריך ציצי, ופתאום בבית אנחנו צריכים לעשות הכל - להחליף חיתולים, להלביש, להאכי