• הודליה כצמן

מסיבת גמילה מחיתולים ״ביי ביי חיתול״


אין תקופה טובה יותר מפסח להתחיל גמילה מחיתולים... אבל בשבילי זאת עוד סיבה למסיבה - יאללה, נעשה את זה הודליה סטייל, עם המון כייף, הפתעות, שוקולדים, מתנות וכמה שיותר פינוקים. עם המון תמיכה והבנה ובע״ה נעבור את זה בהצלחה.

כבר במשך 4 חודשים אנחנו שואלים את עילי: ״מתי תוריד את החיתול?״ והוא עונה לנו: ״בפסח״. אני יודעת שיש הרבה הורים נגד ויש הרבה שמעדיפים לעשות את זה דווקא עכשיו, ומבחינתי זאת התקופה המושלמת. גם אני וגם בעלי במשך שבוע וחצי בבית, אנחנו שם עוברים את כל התהליך הזה ביחד איתו ובשביל הילד נורא חשוב שתהיה תמיכה בימים שכאלה.

עילי ממש חיכה למסיבה, הוא ידע שיהיו בלונים, עוגה, מתנות והכל בשבילו, הוא מבין שזה אירוע מיוחד ולא סתם, ולכן נורא התרגש. כל כך הרבה פינוקים והכל בשבילו. החברים הגיעו, יש הרבה צעצועים חדשים... ולכן כבר מראש הוא מבין שזה משהו טוב, שלא לוחצים עליו אלא הולכים לעבור תהליך ביחד, עם הרבה אהבה ותמיכה.

אני חושבת שבגיל שנתיים וחצי זה מעולה לגמול מחיתולים, הילד יודע כבר מתי יש לו פיפי ומתי קקי, ובעוד חצי שנה שהוא ילך לגן עירייה הוא חייב להיות גמול מחיתולים. לכן החלטנו לעשות את ה עכשיו.

סיכום יום א:

עילי בלי חיתול. לובש תחתונים חדשים. בפעמיים הראשונות פשוט ברח לו במכנסיים. בפעם השלישית הוא כבר בא להגיד לנו שיש לו פיפי - אבל לא הספיק, כי כשהוא עמד ואמר: ״פיפי״ - הפיפי בדיוק ברח.

כל הזמן אנחנו מעודדים אותו שהכל בסדר, וזה מעולה שהוא עושה פיפי ויודע להגיד לנו מתי.

יצאנו לפארק לטייל ולקחנו המון בגדים, ופשוט כל פעם שהיה בורח לו - החלפנו גרביים, תחתונים, מכנסיים ולפעמים גם חולה בלי לדבר ובלי להתרגש בכלל. כל הזמן אני אומרת לו: ״אהה... היה לך פיפי? אוקי, אז בואי חמוד הבאתי לך פה בגדים להחלפה, הכל בסדר. בוא נחליף מהר ותוכל להמשיך לשחק״. וככה היה, החלפנו והוא המשיך לשחק.

יום ב:

גם היום המצב מאוד דומה. הפיפי עדיין ממשיך לברוח כי עילי לא מספיק להגיד לנו.

סיכום יום ג-ד:

היום כבר הייתה התקדמות, כל פעם שעילי אמר ״פיפי פיפי״ רצנו איתו מהר על הידיים לסיר והוא התיישב ויצא לו פיפי. והוא נורא התרגש מזה, כל פעם אנחנו מוחאים לו כפיים ומתלהבים: ״איזה יופי, זה פיפי״. ואז הוא לוקח את הסיר ושופך אותו לאסלה ואומר לו: ״ביי ביי פיפי״. אני רואה שהוא מאוד מתרגש מזה שהוא מצליח.

סיכום יום ה:

אז המצב עם הפיפי משתפר ובינתיים כבר 5 ימים שלא היה קקי. היום עילי התחיל להיות בכיין וסבל מכאבי בטן, ביקש כל הזמן את הארנב שלו ורצה להיות על הידיים. החלטנו לא להתעלל בו ושמתי לו נר גליצרין. אחרי שעתיים היינו שוב בפארק והוא התחיל לבכות שיש לו קקי. אז ברח לו, וזה לא נורא. עודדתי אותו ואמרתי לו שזה מצויין שהוא עשה קקי ושזה לא טוב לשמור בבטן.

כשחזרנו הייתה הראתי לו ספר על גוף האדם ובו מצויירת מערכת העיכול, והסברתי לו שכשאנחנו אוכלים כל הדברים הטובים נשארים בבטן, וכל הדברים שהגוף לא צריך פשוט יוצאים מהגוף, וזה לא משהו שאנחנו צריכים לשמור בבטן. ככה גם הבטן לא תכאב.

כמו כן, סיפרתי לו שגם לאמא לפעמים בורח פיפי בתחתונים, ולאבא, ולסבתות, ושזה לא נורא בכלל.

ואז.... זה קרה! עילי אמר: ״קקי, קקי״ ורצתי איתו מהר לסיר, והוא עשה את זה!!!!!!! הוא כל כך התלהב, ולא הפסיק לרקוד. הוא כל הזמן הדליק את המוסיקה שיש בסיר המנגן ורקד מסביב והצביע על הקקי.

סבתא הבטיחה לו שהיא תקנה לו צעצועים חדשים אם הוא יעשה קקי - אז הוא רץ אליה ואמר לה: ״קקי, סבתא, עשיתי קקי״.

סיכום יום ו-ש:

והנה עבר לו שבוע ראשון בלי חיתול ואני מודה שאנחנו מתקדמים יפה. רק שעילי התחיל להתאפק יותר מדי. הוא מחזיק את עצמו ורוקד עם הפיפי, אבל כששואלים אותו: ״יש לך פיפי?״ הוא אומר שלא. עד הרגע שהוא כבר לא יכול להחזיק ואז רק מהר מהר לסיר. ויש לנו כמה שניות להפשיט אותו ולהושיב.

ההמשך:

היום עברנו לעשות פיפי על האסלה. הסברתי לו שבגן לא יהיה סיר ויש שם רק אסלה, ואני מראה לו איך אני עושה פיפי ואז הוא אחרי. הוא נורא פוחד מהאסלה כנראה כי זה גבוה ואין לו תמיכה בקרקע, אבל לאט לאט מתחיל להתרגל. הוא שם את הרגליים על הסולם ומנסה.

מה שכן, נתתי לו לאכול הרבה סלק ושזיפים, שעועית, מרק עוף, תפוחים, דברים שיעזרו לו לעשות קקי. והנה זה בא - הוא כל הזמן רץ לסיר וצועק: ״קקי״. אבל יושב וישר קם. יושב וקם יושב וקם וכל הזמן מפחד.

ניסיתי להסביר לו שזה מצויין אבל הוא חייב קצת לשבת ולחכות כי לוקח לזה זמן, אבל הוא לא מוכן. הוא מתיישב ומתכווץ כדי לעצור את זה. עד שכבר לא הייתו ברירה והוא רץ מהר מהר, התיישב וזה הצליח!!!!!

זהו, מחר חוזרים לגן ואין לי מושג מה הולך להיות שם, מה שכן אין שם סיר והוא יצטרך להתמודד.